כותרת הכתבה היא "ויתרתי על התקווה ושחררתי את היאוש – יש המון עוד מה לעשות" ואת גרסתה המלאה תוכלו לקרוא בלינק הזה.
מצורפים כאן ציטוטים נבחרים מהראיון:
"העיסוק ביצירה וההנאה ממנה מסמנת את ההבדל בין מי שלא יוצר או אוהב אמנות ומסתפק בהישרדות, לעומת היוצר ואוהב האמנות, שמבין טעמה של אמנות החיים. זה קרה ויקרה גם בתוך אסונות טרגיים ותהומות של עצב. גם בעתות שלום ובמקומות בעולם עם הרבה פחות אסונות וקונפליקטים, החיים תמיד יהיו, לרוב בני האדם, קשים".
"בדצמבר 2023 נתתי ריאיון לעיתון 'הארץ' וטענתי שמי שרוצה יכול היה כבר אז להבחין בהתנהלות הנפשעת של הממשלה ולצערי גם של חלקים בצבא של תאבי נקמה. כבר אז נאספו מספיק עדויות מהשטח, כולל הצהרות פומביות של חברי כנסת וממשלה, והיקף ההרג של חפים מפשע ואנשים סירבו להכיר בהם וכעסו על מי שמתח ביקורת על ההתנהלות בעזה. זה דומה לקבלת אבחון על מחלה ממארת ואז לבוא למאבחן בטענות, במקום לטפל במחלה וגורמיה מטפלים בסימפטומים בלבד.
האצבע המאשימה שלי היא לא נגד ישראל, היא נגד האנשים שמדרדרים את ישראל לתהום שבה אנו נמצאים. מה שקרה בשבעה באוקטובר הוא פשע מזעזע בקנה מידה קולוסלי ובלתי נסלח, אך להוציא אותו מההקשר של מעגל האלימות המתמשך שלנו עם הפלסטינים זו טעות. אותה טעות שחוזרת על עצמה בלי שנלמד ממנה".
"בעבודתי ובחיי מצאתי עצמי בהרבה קונפליקטים, אני יכול להעיד על עצמי שהייתי פעם הרבה יותר קונפליקטי. עם השנים והניסיון למדתי מחכמים וטובים ממני איך להפוך קונפליקט לדיאלוג. הבנתי כמה ברוב המקרים זה קודם כל תלוי בי, שהאחריות היא עלי, לא משנה כמה קונפליקטי יהיה הבנאדם מולי או הסיטואציה שבה אני נמצא. כנ"ל לגבי הקונפליקט עם הפלסטינים, בייחוד לאור יחס הכוחות מולם. האחריות קודם כל עלינו".
"זה אכזב אותי שהעולם נצבע בצבעי שחור ולבן והחשיבה על מקומה של אמנות ותרבות בחיינו משתבשת. אני מאמין שהביטוי האמנותי הוא זה שמעניק איזון לחיינו. אל מול כוחות הרשע, ניצול הכוח וריבוי הקורבנות החפים מפשע לאורך ההיסטוריה – הביטוי האמנותי תמיד עמד כעמוד תווך, שהעניק משמעות לחיי האדם.
כחוקר תנועה, יש לי הזכות לחלוק את תגליותיי עם אלפים ברחבי העולם. אנחנו לומדים לוותר על רעיונות ישנים כדי לפנות מקום לחדשים וטובים יותר. אנחנו מזהים עד כמה אנחנו דומים זה לזה, יותר משאנחנו שונים. אנחנו מבינים שערכים אנושיים כמעט ואינם קשורים לזהות לאומית, גיאוגרפית או אתנית. אנחנו יודעים שתמיד נהיה רחוקים משלמות, ובכל זאת נוכל לברוא רגעים נשגבים".
.
